מאת: עינת טלמון
אני מוזמנת לייעוץ. אם חדשה ותינוק חדש בדרך כלל בן כמה ימים. כולי חיל ורעדה. תוהה מה אמצא מאחורי הדלת.
כל יילוד הוא עולם ומלואו. לא משנה איפה, באיזה מעמד סוציו-אקונומי ובאיזה מגזר מדובר, בדרך כלל מאחורי הדלת שנפתחה עומדת אישה מחייכת, עייפה, קצת כואבת עדיין, מבולבלת ובאוויר נישא ניחוח משכר של תינוק חדש.
למרות שהיא אחרי לידה היא לא שכחה את הגינונים וכמארחת טובה מציעה לי משהו לשתות. עוד לא מבינה שמותר לה לנוח. באחת אני נזרקת לאינטימיות של בית, לליבה של משפחה שעד כה לא ידעתי כלל על קיומה. נכון, אני פה בגלל ההנקה, אבל הן שואלות על הכול ורוצות לדעת יותר.
מקצתן כבר מאוהבות ומחוברות, אחרות זקוקות לזמן כדי לתת לרגש להבשיל אבל באינטלקט כבר יודעות שהדאגה ליצור שנכנס בסערה לחייהן מוטלת עליהן. חלקן מלוות בבן זוג אוהב וחרד שנקרע בין הרצון לקפוץ לכל ציוץ של הרך הנולד לרצון שבת זוגו תנוח ולא תתמוטט. חלקן משתפות את בן הזוג מההתחלה והוא לגמרי איתן, חלקן מדירות אותו מבלי משים וסומכות רק על עצמן. יש זוגות שהגיעו מוכנים (עד כמה שאפשר להתכונן לבואו של תינוק חדש) יותר ויש כאלו שפחות. העצבים לפעמים חשופים. יש משפחות שבהן האימא שהפכה לסבתא מחבקת ועוטפת ויש אימהות טריות שאין להן מקורות תמיכה.
אני מביטה בהם, בפלא שהתרחש בחייהם, חושבת על האתגרים שעוד נכונים להם ומנסה להמר אם יצלחו אותם יחד ויצאו מחוזקים, אם תיוולד פה משפחה, ונובטת בי המחשבה שבחודשים הראשונים אחרי לידת תינוק ראשון צריך לשים בבית שלט: “זהירות כאן בונים”.
