אופיר נולד ב 5.8.2014- שבוע 36.
בן שני, אח לדניאל בן 3. כשדניאל נולד, הוא ינק מייד בחדר הלידה וכך במשך 9 חודשים.
אופיר נולד ולא הראה שום רפלקס מציצה. הוא לא היה בעניין בכלל. בביה”ח (היה איתי בביות מלא) לא הצלחתי להניק. האחיות ויועצות ההנקה במחלקה אמרו לי שאולי בגלל שהוא נולד מוקדם, הוא מתנהג כמו פג (למרות שהמשקל היה תקין 2.760) ושאנסה לתת לו בקבוק קצת בכוח. נתתי לו סימילאק שקיבלתי בביה”ח והוא הקיא את הכל. לא הייתי מסוגלת לתת בכוח. המשכתי לנסות להניק- ללא הצלחה. כעבור 40 שעות, אחרי שלא היתה לו יציאה והבטן התגלתה כנפוחה מאוד העבירו אותנו לטיפול נמרץ (פגייה) עם חשד למחלת הירשפרונג- חוסר עיצבוב בחלק מהמעי אשר מוביל לחסימת מעי.
מעבר לטלטלה הנפשית והרגשית, לדאגה הלא נגמרת, הסבירו לנו שכרגע הוא לא יקבל אוכל בכלל, עד שיהיה ברור מה יש לו ומה גורם לחסימה במעי. ואני באותו רגע התחלתי לשאוב- כל 3 שעות, כמו שעון…
אחרי יומיים בפגייה לאופיר נהיה קרע במעי (בעקבות החסימה), הוא היה במצב מאוד מאוד קשה והובהל לניתוח חירום כדי להציל את חייו. בניתוח פתחו לו סטומה- פתח יציאה מהבטן ולמעשה לא טיפלו עוד בהירשפרונג, בגלל חומרת מצבו. במשך למעלה משבועיים הוא היה במצב לא יציב. עשו לנו שיחה של הגרוע מכל… וכל הזמן הזה, בנוסף לכך שאנחנו לא זזים מהמיטה של אופיר ומנסים לחזק בכל דרך, אופיר עוד לא מקבל אוכל בכלל ואני ממשיכה לשאוב- בטירוף. גם בביה”ח וגם בבית. גם בשעות המעטות שאני באה להיות עם דניאל בבית, אני שואבת. זה הפך כבר להיות בדיחה, שאני יושבת לידו ושואבת והוא מחקה את הקול של המשאבה.
הכל בתקווה שאופיר יתאושש ואוכל להניק.
אחרי כמעט 3 שבועות, אופיר בכוחות אדירים נלחם כמו נמר והתחיל להתאושש. לאט לאט התחיל לקבל חלב שאוב שלי. בהתחלה את הקולסטרום שהקפאתי במזרק קטן ואח”כ בבקבוק- כי הכל חייב להיות מדוד.
כשיצאנו הביתה, אופיר אכל כבר בבקבוק אבל ממש לא הצלחתי להניק. הוא הצליח לתפוס את השד אבל אחרי מספר שניות התעייף.
בנוסף, כל האכלה (גם בקבוק) הייתה מלווה בצרחות וקושי להוציא אוויר. אחרי כל האכלה היו דקות ארוכות וקשות של צרחות עד שהיה יוצא גרעפס.
ואז הגעתי לשלי. שקודם כל נתנה לי הרבה כוח ופירגון על המלחמה שעשיתי עם השאיבות. עד אז לא עצרתי לרגע לחשוב על זה אפילו. שלי עזרה לי המון ואופיר לאט לאט התחיל לינוק. אחד הדברים הכי חשובים שלקחתי משלי, היו לבחור את המלחמות ולהשאיר לי כוחות. משהו מאוד לא שיגרתי למה שאני הכרתי מיועצות הנקה קודמות שהיו מאוד קיצוניות להנקה בלבד.
שלי אמרה לי שבלילה אני עייפה והוא עייף, יש מספיק חלב שאוב ששמרתי. ואני ממשיכה לשאוב- בלילה לתת בבקבוק. וככה היה. 4 וחצי חודשים בלילה אופיר קיבל בקבוק.
ידענו שאופיר צריך לעבור עוד ניתוח. שהוא חייב הגיע למשקל של 5 קילו עד הניתוח. ושיש משמעות רבה לכך שיקבל חלב שלי להתאוששות של הגוף שלו. היות ומדובר במעיים.
באמצע הדרך, הייתה תקלה במקפיא שלנו וכל מאגרי החלב השאוב שלי היו צריכים להיזרק לפח. עוגמת נפש שקשה לתאר, אחרי ההשקעה המטורפת הזו לשמור חלב… שלי עזרה לי להגביר את כמויות החלב על מנת לצבור מאגר של חלב. השבנו את המאגרים קצת, שיהיה אוויר לנשימה עד הניתוח.
ואכן, אחרי 4 וחצי חודשים, אופיר עבר את הניתוח, כשהוא שוקל 6 קילו ויונק ממש יפה.
אופיר עבר את הניתוח בהצלחה מרובה והתאושש הרבה יותר מהר משציפו. חלק מההתאוששות המהירה הייתה כי חלב אם אפשר לתת מהר יותר מפורמולה ולהחזיר את הכמויות מהר יותר למצב הרגיל.
עכשיו, 10 ימים אחרי הניתוח, אופיר מוכן לינוק גם בלילה…
הרגע הזה, שאופיר ינק ממני בפעם הראשונה אחרי הניתוח- זה אושר שאי אפשר לתאר במילים.
עם דניאל הגדול שלי, כל ההנקה הייתה כייפית ופשוטה. אני לא יודעת אם הייתי מוכנה להתמודד עם כל הקושי הזה אם לאופיר לא הייתה בעיה. אבל עכשיו, אחרי ההתמודדות והניצחון- אני יכולה להגיד שזה שווה כל רגע!!!
ומשהו אישי לך שלי- יש בך רגישות ויכולת להסתכל על האמא שעומדת מולך ולעזור לך בדרך שלה. זה ההבדל הכי גדול שלך מיועצות הנקה אחרות. את לא מטיפה, את לא שוטפת את המוח כמה רק חלב אם ולא לתת בקבוק. את עזרת לי להצליח במלחמה שלי ובדרך שלי. בהמון רגישות ובהמון זמינות (חגים, שבתות, וואטספים). ואני מודה לך שפגשתי אותך ושהיית איתי בדרך הזו.
