סיפור ההנקה של אילנה

“מצג עכוז”.

שתי מילים שהובילו אותי למסע קשה, מתיש, עיקש ובעיקר מופלא של לחימה.
לחימה שאופיינה בייאוש, כעס, פחד, שמחה, התרגשות, אושר ובעיקר חיבור שאין כמותו.

אז כן, לידה ראשונה.
מצג עכוז.
קיסרי מתוכנן מראש.
אפס הפרדה.
ואפס חלב!

משם התחיל המסע להנקה.
סחיטות בבית חולים, שאיבות, תמ”ל להשלמה, הרבה כאב וייאוש.
הגיע הזמן להפסיק את הקרב האבוד הזה!

אבוד? לא! יש עוד המון תחמושת.

שאיבות, שאיבות, שאיבות יום וליל שאיבות. איך אפשר לחיות ככה? רק לשאוב?
הגיע הזמן להפסיק את הקרב האבוד הזה!

אבוד? לא! יש עוד המון תחמושת!

יועצת הנקה ( מדהימה יש לציין), פטמת סיליקון, שאיבות, שאיבות, שאיבות.
קשה! איך אסתדר עם הפטמה? היא בכלל לא מצליחה להתפס בה.
הגיע הזמן להפסיק את הקרב האבוד הזה!

אבוד? לא! יש עוד תחמושת!

אוסטאופט, נסיונות, נסיונות, בכי וצרחות. הופ! נתפסה!
פטמת סיליקון, פטמת סיליקון, פטמת סיליקון…
והמחשבות לא עוזבות:” זה מאבד מהיתרון של הציצי, כל ההתעסקות עם פטמת הסיליקון…כבר עדיף בקבוק”

הגיע הזמן להפסיק את הקר….
הופ! נתפסה! את פטמת הסיליקון זרקה.

3 חודשים של קרב! הקרב על החלב!

הצלחנו! ניצחנו! יש שלום בין הפטמה ( של אמא) לאריאל הקטנה.

ברוך אתה ה’ המוציא חלב מהציצי ( בלי פטמת סיליקון)— אמן!