בגיל 25 אחרי שבעלי הציע לי נישואין, החלטתי להגשים חלום ולעשות הגדלת חזה.
מגיל 16 חלמתי על זה אבל איכשהו (לא ברור לי עד היום איך) הצלחתי לדחות את זה, במחשבה שאולי זה פשוט יעבור לי.
אחרי כמה בדיקות והמלצות קבעתי עם הרופא פגישת ייעוץ. אחד הדברים ששאלתי בפגישה היה:
“האם אפשר להניק עם השתלים?”
תשובתו הייתה קצרה וקולעת “כן” ובזה הסתיים הדיון.
היום בדיעבד אני יודעת שזו ממש הייתה שאלת קיטבג! מה חשבתי לעצמי? שהוא יגיד לי “לא”? או שיפרט באיזה תנאים אפשר להניק עם השתלים?
הרי זו הפרנסה שלו….
אם היו אומרים לי אז, מה שלמדתי על בשרי היום-לא הייתי עושה את זה.
למה?
תזכרו רגע כמה ההנקה לא קלה מהרגע הראשון. תזכרו כמה לא אינסטינקטיבי זה היה דקה אחרי שתינוק קטן יצא ממכן, פתאום לחבר אותו ולהניק.
מי ידע איך? אני לפחות לא.
עכשיו תקחו מחשבון ותכפילו את הקושי הרגיל שמגיע באופן טבעי-בשניים. תחילה כשלא הצלחתי לחבר אותה אלי, האחיות בתינוקייה המליצו לי לסחוט את השד כדי לתת לה לפחות בכפית קצת קולוסטרום. כשלא הצלחתי לבד הן ניסו לעזור, אבל הכאב אוי הכאב. הרגשתי שהשתל עוד רגע מתפוצץ. מיותר לציין שאין להן ניסיון עם שתלים.
כשהצוות הבין שהוא פשוט לא מבין- קיבלתי את פטמת הסיליקון (טה טה טה טם!) כי מרוב ניסיונות הפטמות שלי ככ נפצעו שאפילו לנשום לכיוון שלהם כאב לי!
כך גם היה עם כל יועצות ההנקה בבית חולים שבסך הכל ניסו לעזור. והגודש? מה איתו? אם ישאלו אותי- בסולם ריכטר מה הכי כואב, הסדר הוא: צירים ואחר כך הגודש.
אני תוהה איך בשנת 2017 שאנשים רבים בישראל עברו ניתוח פלסטי כזה או אחר, איך אין מספיק שיח על הנושא? איך כל הצוות הרפואי לא ידע איך לייעץ לי?? וייתכן שמי שכן נתן עצה פה ושם רק החמיר את המצב.
בא לי להפיץ את השמועה בא לי שידברו על זה. לא כדי שיפסיקו לעשות ניתוחים. בכלל לא. אלא כדי שלמישהי כמוני יהיה לאן לפנות.
אז נכון שמצאתי לי יועצת הנקה שהצילה לי את ההנקה! כמו שזה נשמע. לפני השיחה איתה הייתי בטוחה שאני מפסיקה ולא ממשיכה.
ולמרות זאת, היא לימדה אותי להניק ואת עפרי לינוק. היא עזרה לי לגמול אותה מפטמת הסיליקון וחיי השתנו…
