סיפור ההנקה של עדי

את הגדולה שלי לא הנקתי. היה קושי בהתחברות ולא הייתי מספיק נחושה לטפל בזה.
ללידה הנוכחית הגעתי עם החלטה שאין אתגר שאני לא יעמוד בו. אני רוצה להניק. בין לבין הלידות למדתי יותר על הנושא והבנתי איזו טעות עשיתי עם הגדולה. והפעם הטעות לא תחזור.
אז ילדתי בלידה טבעית (בבית) והיה מהמם. תינוקי ישר התחבר והיתה התרגשות גדולה.
לילה ראשון בלי שינה. הוא לא רגוע ואני כל הזמן מניקה.
לילה שני בלי שינה. אני כבר מותשת. (לא ישנתי גם 2 לילות קודם בגלל צירים). בבוקר מדברת עם חברה ומחליטה להשלים לו קצת עם תמל. (טעות ראשונה). חייבת לאפס מערכות, חייבת לישון. חייבת לטפל בעצמי, יש לי תפרים וטחורים. אז נותנת 5 cc עם האצבע והילד נרדם.
ממשיכה להשלים ככה כל ארוחה. מנסה קצת שאיבות, אבל קשה מאוד. ואני כבר פצועה, הפטמה ממש מדממת.
ואז…. ביום השלישי קיבלנו הודעה מצערת. אבא של בעלי נפטר. בהפתעה. אני בשוק, בעלי שבר כלי. איך ממשיכים מכאן?
בעלי נוסע לבית הוריו בדרום (אנחנו גרים בצפון). ואני לבד, עם תינוק בן שלושה ימים ומתבגרת בת 3.5 שלא מקלה על המצב.
אמא שלי מגיעה לעזרה והדבר הראשון שעולה לי בראש זה “אמא, תקני לי בקבוקים ותמ”ל” (טעות שנייה). משכנעת את עצמי שיש רצוי ויש מצוי. אני בוכה כל היום, גם הורמונים, גם כאב עמוק. לא מוצאת מנוחה. אז איך מניקים ככה?
יום למחרת אני כבר עם מזוודה ו 2 ילדים בדרך לדרום. 3 שעות נסיעה ואין מצב שאני מניקה בדרך. אני בלחץ והבכי לא עוצר. אז יש פתרון נוח וקל – בקבוק, תמל, 5 דק’ ארוחה וילה ממשיכים.
שבוע וחצי אני במקום זר. לא בבית שלי. צער, כאב, בכי, תפרים, טחורים, דלקת בשתן, פטמות כאובות, תינוק לא מרוצה ומתבגרת שחרב עליה עולמה. ואני….. אין לי בכלל זמן לעצמי. לא מקלחת, לא אוכל, מניקה, שואבת, משלימה עם תמ”ל וחוזר חלילה. ובוכה…. כל היום בוכה.
חוזרים הביתה. תינוקי בן שבועיים. כבר אוכל 60 cc ואני מצליחה לשאוב בקושי 5-10 cc. לראשונה פוגשת יועצת הנקה. תינוקי לא מרוצה מהזרימה והכמות. צריך להגביר את הקצב בכל הכח. מתחילה האכלה תומכת הנקה ולשאוב. שואבת כל שעה 5 דק’ וכל 3 שעות 15 דק’. הכמויות עולות. לאט לאט. אחרי שבוע כבר מצליחה למלא לו 4-5 ארוחות חלב אם. נפגשת שוב עם היועצת. הוא מתחבר, מכאיב, אני סובלת בשקט 40 דק’. עושים שקילת ניסיון. הוא לא ינק כלום. אולי 10 cc וזה מה שאני סחטתי לו תוך כדי.
היניקה שלו חלשה מאוד. צריך לחזק. מתחילה להאכיל עם זונדה ואצבע.
אחרי שבוע שוב נפגשות, שוב הנקה, שוב שקילת ניסיון. תינוקי אוכל 20 cc בקושי. מחליטים ללכת לאבחון לשון קשורה.
ואכן לשון קשורה ושפה עליונה קשורה. מנתקים ואני ממשיכה לנסות להניק. תינוקי מכאיב לי מאוד. הכאב כבר בלתי נסבל.
הולכת לטיפול קרניוסאקל. (תינוקי כבר בן חודש וחצי) אחרי טיפול אחד, מניקה ולא כואב. וואווו… הקלה. אין כאב. מתחילה להניק ולשלב עם שאוב. אחרי כמה ימים שקילת ניסיון – 70 cc . אין מאושרת ממני.
זהו, אפשר לעבור להנקה. אין יותר תמל להשלמה. וההשלמה עם שאוב יורדת לאט לאט. ואז….. כאבי תופת בשד. סתימה. ובשד השני פצע. שוב אני מדממת.
לוקח לי בערך 24 שעות לפתוח את הסתימה. מנסה לחזור להניק. הוא מכאיב לי ולא אכפת לי, העיקר שיאכל. הוא עצבני, לא מרוצה מהשד. אין לי שאוב, נותנת תמ”ל. מנסה לשאוב – בקושי 10 cc. הייתכן???? התייבש לי החלב???? שוב עבודה קשה כדי להגביר. שוב שאיבות בטרוף ומשלימה עם תמל.
שבועיים אחרי הטיפול הראשון מתייצבת שוב לטיפול קרניוסאקרל. טיפול תוך כדי הנקה. הוא לאט לאט נרגע מהעצבים. וגם נדמה לי שהכאב נעלם.
אושר גדול. אני מניקה אותו יום שלם בלי שום השלמה. הוא נרדם לי על הציצי. אני ממש מצליחה להשביע אותו. ולאט לאט הכאב עולה. מהנקה להנקה הכאב מטפס. עד שבאמצע הלילה אני מניקה ובוכה, צורחת מכאב.
נשברתי. נותנת אותו לבעלי שייתן לו תמל. והולכת לשאוב. כל כך מצטערת בפני תינוקי שאני לא מצליחה. מרגישה כישלון.
תינוקי בן חודשיים וחצי. לא רוצה לינוק כבר. עצבני על השד. אוכל רק שאוב ( שלי ותרומות). ואני החלטתי שאני לא מרימה ידיים. הרמתי טלפון ליועצת הנקה נוספת. חוות דעת שנייה. היא אבחנה פיטרייה. מתחילה טיפול אינטנסיבי ומקווה לטוב.
חוץ מבעלי שהולך איתי לאורך כל הדרך ובאמת מבין למה אני עושה את זה – אז אף אחד לא מבין אותי. אמא שלי אמרה שאולי אין לי מספיק חלב וזה בסדר לתת תמל, וחמתי אומרת שהנקה זה מטופש וחברות קרובות אלי בכלל לא מניקות, לא אוהבות הנקה, לא סובלות את זה ובלה…. בלה… בלה…… ואני, אומרת בלב שלם, התינוק הזה יינק עד גיל שנתיים לפחות, אתם עוד תראו (-:
הטיפול לפטרייה עוזר לאט לאט. ואני מתחילה לשלב הנקה. אני כבר פוחדת מהכאב. מתכווצת עוד לפני שהוא מתחבר. בפגישה עם היועצת עבדנו על החיבור. שמתי לב שאני מתעקשת על חיבור נכון אז פחות כואב. ואני מתעקשת. אין לי ברירה, חייבת להפתר מהמשאבה הזאת. לא יכולה לראות אותה יותר.
אני שמה לב מפעם לפעם שהכאב הולך ופוחת. וואוו, אני מניקה. עדיין מרגישה צביתות קלות, בעיקר בלילה. אבל אני מניקה.
עוד טיפול קרניוסאקרל וזהו. הכאב נעלם. ואני מניקה, ממש מניקה. לא משלימה, לא שואבת. ימים שלמים של הנקה. מוזר. בגיל 3 חד’ לומדת להניק, לומדת את הלוז של היום.
ההנקה עדיין לא הכי יעילה. יונק שעה, נח שעה. יונק שעה, נח שעה. והלילות, סיוט. מתעוררת כל חצי שעה ויונק 5 דק’. אני עייפה, גמורה, מחליטה לתת לו השלמה מתרומה שיש לי במקפיא. צריכה שעה רצופה לישון. שעה. לא מבקשת יותר מזה.
ההנקה במהלך היום מתחילה להסתדר ואני כבר מצליחה לצאת מהבית. מניקה בחוץ, עם סינר. החיבור לאט לאט הופך לקל יותר. לפעמים נדמה לי שאני כבר לא מחברת אותו, שהוא מחבר את עצמו לבד. הוא כבר גדול.
והלילות, אוי הלילות…… לא ישנה כמעט בכלל. לומדת להניק בשכיבה. לא להיט. קשה לי להרדם שמשהו “יושב” לי על הפטמה. מחליטה לקום להניק כמו שצריך. כדי שההנקה תהיה כמה שיותר יעילה והוא ישן כמה שיותר. לא תמיד זה עובד. בנתיים מוסיפה שאיבה כל בוקר ב 6 בדיוק. כדי שיהיה לי בקבוק ללילה. בקבוק אחד שבעלי נותן. כבר לא משתמשת בחלב שיש לי במקפיא מתרומות. הילד שלי בן 3.5 חודשים. הנקה מלאה + בקבוק שאוב שלי. כל הנקה אני מביטה בו ולא מאמינה. אני מניקה. התאבדתי על ההנקה הזאת וניצחתי. נמסה מהחיוך של אחרי, מתמוגגת מהמבט שלו שהוא רואה שאני פותחת חזייה. מתחילה להתאהב בהנקה.